משרוליק ועד הממים: איך ההומור הישראלי עבר מעמוד הקריקטורות אל קבוצת הוואטסאפ

הקריקטורה העיתונאית והמם של היום נראים כמו קרובי משפחה רחוקים. לשניהם יש תמונה, משפט קצר ומטרה ברורה: לגרום לכם לחייך ולחשוב באותה שנייה. אבל ההבדלים ביניהם מסבירים הרבה ממה שקורה היום בשיחה הישראלית ברשת, וגם מה כדאי לבדוק לפני שלוחצים על "העבר".

שרוליק: ילד אחד שייצג מדינה שלמה

את שרוליק יצר ב-1956 הקריקטוריסט קריאל גרדוש, הידוע בשם העט דוש. גרדוש נולד בבודפשט ב-1921, הצטרף למערכת מעריב ב-1953 ופרסם בו קריקטורה פוליטית יומית במשך שנים רבות. שרוליק, כינוי חיבה ביידיש לשם ישראל, הפך לדמות שמייצגת את המדינה עצמה. העיתונאי יוסף (טומי) לפיד כינה אותו איקון של ישראל, והשווה אותו למריאן הצרפתייה, הדמות שמסמלת את צרפת.

הבחירה של דוש לא הייתה מובנת מאליה. במקום גיבור שרירי או חייל נוקשה, ישראל קיבלה צעיר צנוע, קצת תמים, עם חיוך. בזמן מלחמה הוא לבש מדים וגויס להרמת המורל, ואחר כך חזר לסנדלים. פרשנים ראו בו היפוך של הקריקטורות האנטישמיות בעיתונות הנאצית, ובראשן דר שטירמר: במקום הדמות היהודית המעוותת של התעמולה, ישראלי רגיל שמסתכל לעולם בעיניים.

וחשוב לא פחות: לכל ציור של שרוליק הייתה כתובת. הוא הופיע בעיתון מסוים, ביום מסוים, עם חתימה של אדם שאפשר היה להתווכח איתו, לכתוב למערכת או לבטל את המנוי. ההומור היה חד, אבל הוא לא היה אנונימי.

מה קרה לציור כשהוא עבר לטלפון

המילה מם (meme) צעירה מהמדינה, אבל לא בהרבה. הביולוג ריצ׳רד דוקינס טבע אותה ב-1976 בספרו "הגן האנוכי", מתוך מילה יוונית שפירושה "דבר מחוקה". הוא חיפש מונח ליחידה תרבותית שעוברת מאדם לאדם בחיקוי, כמו מנגינה, ביטוי או אופנה. האינטרנט לקח את הרעיון כמעט באופן מילולי: מם הוא תבנית שכל אחד יכול להעתיק, לשנות ולשלוח הלאה.

כאן נמצא ההבדל הגדול. קריקטורה עיתונאית עברה עורך, עמוד ותאריך. מם עובר דבר אחד בלבד: את האגודל של מי ששולח אותו. אין שער כניסה, ולכן יש מקום לקולות חדשים, צעירים ומצחיקים שלא היו מגיעים פעם לעמוד הקריקטורה. אבל גם אין מי שעוצר תמונה ערוכה, ציטוט מומצא או הקשר שנחתך.

גם הקצב השתנה. דוש היה צריך לחכות לגיליון של מחר. מם יכול להגיב לאירוע בתוך דקות ולהיעלם עד הערב. המהירות הזאת מצוינת לפורקן, לצחוק משותף ביום קשה ולתחושה שמישהו אחר רואה את מה שאתם רואים. היא פחות טובה לבדיקה.

ויש עוד שינוי, שקל לפספס: הקריקטוריסט המציא כל ציור מחדש. מם נשען על תבנית מוכרת, תמונה שכולם כבר ראו, ומחליף רק את הכיתוב. זה מה שהופך אותו לשפה משותפת, וזה גם מה שהופך אותו לקל לשכפול. אותה תבנית יכולה לשאת בדיחה חכמה בבוקר ומסר מטעה בצהריים, והעין רואה רק את מה שמוכר לה.

מי מצייר היום? כמעט כולם. נער בכיתה י׳, סבתא שגילתה אפליקציה לעריכת תמונות, קופירייטר משועמם בהפסקת צהריים. בקבוצות וואטסאפ מם משמש לא פעם כתשובה: במקום לכתוב "גם אני מרגיש ככה", שולחים תמונה. זו שפה מהירה, אינטימית ולפעמים מצחיקה יותר מכל טור דעה. היא גם שפה שבה קשה לדעת מתי מדברים בצחוק ומתי מנסים לשכנע.

שלושה דברים שהקריקטורה ידעה, והממים שוכחים לפעמים

הראשון הוא חתימה. כשאין שם על היצירה, קשה לדעת אם מאחוריה אמן, ארגון פוליטי, חשבון מזויף או מערך תעמולה. מם יכול להיות מבריק ועדיין לבוא ממקור שמטרתו להטעות. השאלה "מי עשה את זה" אינה עלבון לבדיחה. היא חלק מהקריאה שלה.

השני הוא הקשר. קריקטורה התפרסמה לצד חדשות היום, והקורא ידע על מה היא מדברת. מם שנשלח שוב אחרי שנה, או מתורגם לשפה אחרת, יכול לאבד את ההקשר לגמרי ולקבל משמעות חדשה. תמונה מאירוע אחד מוצמדת לטקסט על אירוע אחר, והצחוק מסתיר את ההחלפה.

השלישי הוא ההבחנה בין ציור למציאות. אף אחד לא חשב שישראל היא באמת נער בכובע טמבל. הציור הכריז על עצמו כציור. מם שבנוי על צילום, או על תמונה שנוצרה בבינה מלאכותית ונראית כמו צילום, לא תמיד מכריז על עצמו. כאן בדיחה יכולה להפוך, גם בלי כוונה רעה של מי ששולח, לטענה עובדתית שגויה.

איך קוראים מם כמו שקראו פעם קריקטורה

אין צורך לוותר על הצחוק כדי לקרוא טוב יותר. מספיקות כמה שאלות קצרות, כמו אלה שקורא עיתון ותיק היה שואל את עצמו מול עמוד הקריקטורות:

1. מי המטרה? על מי או על מה צוחקים כאן, ואיזו טענה מסתתרת מאחורי הבדיחה?
2. האם יש בתמונה צילום אמיתי, ואם כן, מתי ובאיזה הקשר הוא צולם?
3. האם הבדיחה עובדת גם בלי להסכים עם הטענה, או שהיא מבקשת מכם להאמין למשהו שלא נבדק?
4. האם הייתם מעבירים אותה גם אם השולח היה מישהו שאתם לא מסכימים איתו?

על בדיקת צילומים, סרטונים והודעות שמגיעים לקבוצה המשפחתית כתבנו בהרחבה במדריך לבדיקת הודעות ותמונות בקבוצה המשפחתית. אותם כלים עובדים היטב גם על ממים.

יש גם מי שמנסים להחזיר לממים את מה שהקריקטורה העיתונאית ידעה מאליה: שם קבוע, עמדה גלויה וארכיון. דוגמה לכך היא אתר ממים פרו-ישראליים בעברית, שמרכז ממים וסאטירה בקטגוריות כמו ישראל והעולם, חיים ותרבות בישראל וזהות יהודית, ומפרסם מדיניות מערכת וסאטירה. העמדה שלו מוצהרת כבר בשם, ודווקא זה מאפשר לקורא לשפוט אותה בעיניים פקוחות, להסכים או להתווכח.

השרוליק של 2026

האם יש היום דמות אחת שמצליחה לייצג את כולם, כמו שרוליק בזמנו? כנראה שלא. החברה הישראלית מגוונת יותר, הקולות רבים יותר, ואף עיתון אחד כבר לא מחזיק את כל הקוראים. במקום דמות אחת יש אלפי ציורים קטנים, שכל אחד מהם מנסה לתפוס רגע אחר.

הדמות עצמה גם לא נעלמה. ב-2018, בשנת השבעים למדינה, דמיינו אותו מחדש מאיירים ישראלים, ובהם אורי פינק, לתערוכת מחווה בפסטיבל אנימיקס, וכל אחד מהם הציע תשובה אחרת לשאלה איך נראה שרוליק היום. זה אולי הסיפור כולו בקטן: הדמות שפעם ייצגה את כולם הפכה לתבנית שכל יוצר ממלא בתוכן משלו. במובן מסוים, שרוליק הפך בעצמו למם.

אבל משהו מהמסורת של דוש עדיין רלוונטי. ההומור הישראלי הטוב ידע לצחוק גם על עצמו, להחזיק עמדה בלי להשפיל ולהשאיר לקורא מקום לחשוב. מי שרוצה לראות את המסורת הזאת מקרוב יכול לבקר במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, שמציג קריקטורה פוליטית וקומיקס ישראלי לצד תערוכות מתחלפות.

ובפעם הבאה שמם מצחיק נוחת בטלפון, אפשר לשאול עליו את מה ששאלו פעם על קריקטורה בעיתון: מי צייר, על מה, ולמה דווקא עכשיו. אם יש תשובה טובה, הצחוק רק שווה יותר.