אני מנסה להסביר לעצמי את הקסם של ציורי הקיר של תל אביב. והאמת שלא רק תל אביב, אלא כל עיר גדולה שבה מתפתחת התרבות של תת התרבות לרמה של אומנות שלא ניתן להתעלם ממנה.
אולי זה כי הציורים הללו מופיעים במקומות שבהם לא ציפיתם למצוא אותם, מיצג אומנותי בין מוסכי רכב ובתים ישנים. אולי זה בגלל רמת ההשקעה שאנו רואים בציור שנעשה באישון הלילה תוך כדי התחמקות מכל ניידת משטרה שתחלוף באזור. ואולי זה בגלל שמפליא אותנו כל פעם מחדש שאנו רואים שגרפיטי יכול להיות משהו קצת יותר מעורר עניין מאשר קריאה פוליטית שנכתבה על ידי פנאט.
כמות מול איכות
יש משהו מאוד מיוחד בציורי הקיר של תל אביב. נכון, יש אלו שיגידו לכם שאם לא ביקרתם בברלין, ניו יורק או בוגוטה אז לא ראיתם ציורי קיר. האמת שאני לא ממש עומד מאחורי הטענה הזו. ראשית כל בגלל שאיך אנחנו בכלל מודדים זאת. האם זו הכמות או האם זו האיכות? ושנית, גם אם זה פחות טוב, זה עדיין שלנו.
קירות העיר תל אביב מדברים יצירה ישראלית אותנטית. אם נרצה או לא הם מספרים את הסיפור של תל אביב מכל נקודות המבט. מיצירות אומנות המבטאות את חוש ההומור ההיפסטרי, דרך צעירים עם רוח מחשבה מהפכנית ועד אומנות שנראה כי נעשתה על ידי אלו המחפשים להביא את בשורת האהבה המקודשת לחיינו.
ציורי גרפיטי – אומנות?
האמת שכל הקשר שלי ליצירות הגריפיטי מסתכם בזה שאני אוהב לראות אותן ולכוון אליה את מצלמת האייפון.
אבל אני לא ממש מבין באומנות ותמיד עולה בי השאלה האם זה חוקי או לא? ובין אם זה חוקי או לא חוקי, אני עדיין לא מבין מה גורם לאדם לשבת שעות ואולי אפילו ימים ולהפוך איזה קיר במרחב הציבורי לזירה של צבע, תחושה ורגש. אולי זה מסוג הדברים שאיננו יכולים לאפשר להם להיות חוקיים, אך באותה הנשימה עלינו לשמוח כי הם שם.
בהחלט יש עניין גדול בציורי הקיר של תל אביב, ולפעמים הם אפילו נושא לסיורים מאורגנים ברחובות העיר. הם מוסיפים לעיר האפורה לא מעט צבע, והרבה מאוד אופי. ונראה שניתן ללמוד הרבה על האופי של שכונות מסוימות כתוצאה מצירי הקיר שבה.
תמונה – Leonard Zhukovsky / Shutterstock.com
