המחקר, שפורסם בכתב העת Current Biology, בחן דווקא קולות של פעוטות. הבחירה אפשרה לחוקרים לבדוק מערכת תקשורת שבה בני אדם יכולים לפרש לפחות חלק מהמסרים, וכך להשוות בין התוצאה החישובית לבין משמעות בהקשר מוכר.
מבחן של משמעות, לא רק של צליל
ההקלטות כללו קולות במצבי מצוקה, קריאה להורה ובקשת אוכל. החוקרים בחנו שיטה אקוסטית ושתי רשתות עצביות. לפי האוניברסיטה, המודלים המתקדמים הצליחו יותר מהשיטה הקלאסית, אך גם הם לא סיווגו תמיד את הקולות לפי המסר.
בחלק מהמקרים קולות בעלי משמעויות שונות קובצו יחד; במקרים אחרים קולות שהעבירו מסר דומה הופרדו. במילים אחרות, דמיון פיזיקלי בין צלילים לא הבטיח דמיון במשמעותם.
מה זה אומר על תקשורת בעלי חיים
החוקרים טוענים שניתוח קולות צריך להשתלב בתצפיות התנהגותיות ובניסויים הבודקים כיצד בעל החיים קולט את הצליל ומגיב אליו. לפי גישה זו, ניתוח ההקלטה בלבד אינו מספיק כדי לקבוע מה המסר.
הלקח המתודולוגי נוגע גם לאופן הצגת התוצאות לציבור: כלי שממיין הקלטות אינו בהכרח כלי שמתרגם אותן. כדי להעריך הבטחה של פענוח, צריך לשאול כיצד נבדקה המשמעות, ומי קבע שהתווית שנתן המודל אכן מתאימה לה.
השאלה שנותרה פתוחה
המחקר אינו מוכיח שפענוח תקשורת בעלי חיים בלתי אפשרי. הוא מצביע על שאלה שצריכה להיפתר בדרך לשם: איך עוברים מזיהוי מבנה הצליל לבדיקת המסר שהמאזין מבין.
