אחד הממצאים הוא שהיכולת לבנות הסבר אינה זהה לידיעה מדויקת של כל העובדות. ילדים יכלו להציע מבנה סיבתי ברור, גם כשהפרטים הביולוגיים בתשובה דרשו תיקון.
מה קרה, ואיך זה קרה
המחקר עסק בהסברים שמפרטים מנגנון: מה גורם לתופעה ואילו שלבים מובילים לתוצאה. החוקרים מציינים ששאלת "איך" והכוונה עדינה לתהליך עשויות לעזור לילדים להרחיב את ההסבר.
לדוגמה, בשיחה על חפץ שמשתנה או על תופעה שנצפתה, אפשר להבחין בין תיאור התוצאה לבין ניסיון להסביר את הדרך אליה. זו דוגמה כללית להבחנה, ולא פעילות שנבדקה במחקר עצמו.
להשאיר מקום גם לבדיקה
המשמעות החינוכית אינה שצריך להתעלם מתשובה שגויה. אפשר להתייחס בנפרד לשאלה אם ההסבר בנוי היטב ולשאלה אם המידע שעליו הוא נשען נכון.
כך נפתחות שתי שאלות המשך: איזה פרט חסר לנו, ואיך נוכל לבדוק אותו? אלה שאלות לשיחה וללמידה, ולא הבטחה ששינוי בניסוח לבדו ישפר הישגים אצל כל ילד.
מעבר לתשובה הסופית
המחקר מציע להסתכל מעבר לתשובה הסופית ולהתעניין גם בדרך החשיבה. הוא אינו סיבה לוותר על שאלות "למה", אלא הזמנה לבדוק אם השיחה מאפשרת לילדים להסביר תהליך ולא רק לחזור על עובדה.
