דלג לתוכן

התאמות תצוגה ונגישות

הגדלת הטקסט 100%

הווסט צולם. הדרגה לא. 170 פעילים יצאו מהצל

יש תמונה שרצה בעולם בלי בדיקה. אדם בעזה. אפוד עם המילה עיתונות. אחר כך שמו בתוך רשימת חללים של המקצוע. מי שבנה את התמונה דילג על שאלה אחת: מה הוא עשה בזרוע הצבאית של חמאס, או של הג׳יהאד האסלאמי, באותן שנים שבהן החזיק מיקרופון. תיקי העיתונות עונים. לא בנאום. במאה שבעים שמות.

איור להמחשה: אפוד עיתונות, מיקרופון ומצלמה על שולחן
איור להמחשה.

המלחמה לא המציאה את התחפושת. חמאס חי ממנה. ארגון שלא מפריד בין מפקדה לבין מצלמה לא צריך להמציא עיתונאי. הוא צריך רק שישאירו את החצי השני מחוץ לפסקה.

החצי שנחתך מהפסקה

פעיל צבאי שהופיע ככתב לא הפסיק להיות פעיל ברגע שהאור נדלק. השיוך נשאר. המשימה נשארה. מה שהשתנה זה הקהל. בחוץ ראו מקצוע. בפנים הייתה זרוע. הג׳יהאד האסלאמי עבד באותה שיטה, ולידם ארגוני טרור נוספים שעשו אותו חשבון: שם אזרחי מלפנים, תפקיד צבאי מאחור.

עיתונאי שמדווח לא מסתיר את מי הוא. פעיל שמסתתר מאחורי דיווח מסתיר את הדבר היחיד שקובע אם מגיעה לו הגנה של מקצוע או דין של לוחם. את ההסתרה הזו ספרו אחר כך כהוכחה ישראל רודפת מילים. המילים היו הכיסוי. הרודף בסיפור היה מי שסירב להישאר עם כיסוי.

החומר מאחורי הרשימה הוא מודיעין, מה שגלוי למי שמוכן לחפש, מסמכים שנאספו בשטח, וחקירות של פעילים. זה לא אסופת ציוצים. זה תיק. מי שקורא רק את הכותרת על ציד עיתונאים לא הגיע לתיק. הוא נשאר בפרסומת של חמאס.

למה מאה שבעים שוברים את המילה “בודדים”

בודדים אפשר להחביא בתוך “הקשר מורכב”. מאה שבעים לא נכנסים להערת שוליים. על הדף של צה״ל הם עומדים אחד אחרי השני: מוחמד ג׳מאל סובחי א-ת׳לת׳יני, יעקוב ענאן מוחמד אל-ברש, אנס ג׳מאל מחמוד א-שריף, חוסאם באסל עבד אל-כרים שבת, חמזה ואיל חמדאן א-דחדוח, איסמעיל מאהר ח׳מיס אל-ע׳ול, וההמשך שלא נגמר בדוגמה. כל שורה היא אדם שהעולם קיבל כמובן מאליו בתור איש תקשורת.

מי שאמר “אולי היו כמה” סגר לעצמו את האפשרות לראות דפוס. דפוס הוא לא טעות זיהוי. דפוס הוא שיטה. חמאס והג׳יהאד שלחו אנשים מהזרוע הצבאית אל תוך המקצוע, כי המקצוע נתן להם דבר שנשק לא נותן: משפט מוכן ביום שאחרי. “נהרג עיתונאי.” המשפט הזה חסך להם להסביר את הדרגה.

תיקי העיתונות לוקחים את המשפט המוכן ומפרקים אותו לשם. בלי שם אין ציד. יש רשימת פעילים שהתחפשו.

הגנה על מקצוע אינה חסינות ללוחם

דין שמגן על עיתונאי מגן על מי שמדווח ואינו חלק מהכוח הלוחם. הוא לא עובר לאדם כי מישהו תפר לו אפוד. לוחם בחמאס נשאר לוחם גם אם בערב הוא מקליט. פעיל בג׳יהאד נשאר פעיל גם אם למחרת שמו מופיע באתר זר תחת “עיתונות”. החסינות שלא מגיעה לו לא נהיית מגיעה כי מערכת בחו״ל לא שאלה.

מי שמערבב את המקצוע עם הזרוע עושה נזק כפול. הוא נותן לחמאס מסך. והוא דורך על עיתונאי שאינו פעיל, כי אחרי הערבוב אף אחד בחוץ כבר לא מבדיל. הרשימה מבדילה. הסיסמה על ציד מוחקת את ההבדל, ואז כועסת על מי שמחזיר אותו.

אין כאן התנגשות עם חופש הביטוי. יש התנגשות עם כיסוי. כיסוי שעבד שלוש שנים, כי שאלה על שיוך צבאי סומנה כהכחשה, ושקט סומן כאמפתיה. אמפתיה בלי שם היא מתנה לארגון הטרור.

מה נשאר למי שפתח את הדף

הדף פתוח. https://www.idf.il/en/mini-sites/the-press-files/ מי שנכנס לא מקבל סיסמה נגדית. הוא מקבל שמות, ואת מה שצה״ל הניח מתחתיהם: מודיעין, חומר גלוי, מסמכים, חקירות. אחר כך אפשר לבדוק שורה. אי אפשר לחזור למשפט הישן כאילו השורה לא נכתבה.

מי שנהרג והיה פעיל צבאי לא נהרג בגלל ידיעה. הוא נהרג כי עמד בצד שלחם בישראל, והצד הזה לבש מקצוע כדי שהכותרת תצא הפוכה. תיקי העיתונות הופכים אותה בחזרה. הווסט נשאר בתמונה. הדרגה כבר לא בחוץ. מאה שבעים פעם.

לעמוד הראשי

פוסטים נוספים